המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:
ביום 21.7.2000 נרצח יצחק הראל (להלן: המנוח). בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח המנוח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על הרשעה זו נסוב הערעור שלפנינו.
1. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי את עיקרי העובדות הבאים:
בשבועיים שקדמו לרצח המנוח היתה בין המערער לבין המנוח היכרות על רקע הומוסקסואלי, כאשר לפחות בהזדמנות אחת הייתה ביניהם פעילות מינית בהסכמה. ביום 21.7.2000 נפגשו המנוח והמערער, לאחר שתיאמו זאת מראש, בסמוך לחנות המכולת של חברו של המנוח, בשארה (להלן: בשארה). השניים יצאו מן החנות, כל אחד ברכבו, לכיוון המדרשה הצבאית שביישוב הר גילה, שם החנה המנוח את הטיולית בה נהג. מן המדרשה יצאו השניים בסביבות השעה 19:30 ברכבו של המערער, בו נהג המערער, לכיוון ואדי אל מחרור. בשלב מסוים עצר המערער את הרכב והשניים יצאו ממנו. בהמשך, המערער לקח אלת עץ, אשר הייתה ברכבו, והכה את המנוח בראשו. לאחר מכן, חנק המערער את המנוח באמצעות חבל ואף סקל אותו באבנים. לבסוף קבר המערער את המנוח מתחת לגל אבנים, אותן הניח באופן שתסגורנה על הגופה מכל צדדיה. לאחר האירוע האמור חזר המערער לחנותו של בשארה, כאשר בגדיו מגואלים בדם ובחול, החליף את בגדיו בבגדים נקיים שנתן לו בשארה וזרק את הישנים.
על רקע העובדות כאמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברצח וגזר עליו עונש מאסר עולם.
2. בהתחשב במכלול הראיות אשר בא בפני בית המשפט המחוזי, ועל סמך קביעות בית המשפט המחוזי, אין המערער חולק עוד על כך שהוא אשר גרם למותו של המנוח וכי עשה שימוש נגד המנוח באמצעים כפי שקבע בית המשפט המחוזי. עם זאת, הוא טוען נגד הרשעתו בעבירת רצח. שתי טענות חלופיות בפיו: א. הריגת המנוח הייתה בגדר הגנה עצמית, לפי סעיף 34 י' לחוק העונשין; ב. לא התקיימו יסודות ה"כוונה תחילה", כמובנה בסעיף 301 לחוק העונשין. אדון בטענות כסדרן.
3. המערער טוען, כי מעשה הריגת המנוח היה אקט של הגנה עצמית. לטענתו, המנוח התכוון לאנוס אותו ואף תקף אותו באופן אשר סיכן את חייו. הוא ממשיך וטוען כי לא רצה במות המנוח, אלא התכוון רק להרחיקו מעליו. המערער אף טוען כי לא התכוון לחנוק את המנוח באמצעות החבל, אלא לקשור אותו בלבד, כדי שלא יוכל לתקוף אותו, וכי החבל עלה לצווארו של המנוח "בלי כוונה" (ת/9). טענות אלה מופרכות. בית המשפט המחוזי לא האמין למערער ולא קיבל את גרסתו, וקבע כי מעשיו לא היו דרושים לו כדי להיחלץ מסכנה וכי המערער הוא למעשה התוקף ולא המתגונן (סעיף 37 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). קביעה זו של בית המשפט המחוזי מבוססת על הראיות שבאו בפניו, ואין להתערב בה. נזכיר, שהמערער תקף את המנוח בשורה של מעשים קטלניים, אשר בוודאי לא היו דרושים אך כדי למנוע סכנה. לא זו בלבד, אלא שלמערער היו הזדמנויות רבות לסגת מן המקום. בנוסף, התגלו בגופת המנוח חבלות רבות, בעוד שבגופו של המערער לא היו חבלות משמעותיות לאחר האירוע. גם עובדות אלה אינן תומכות בטענה כאילו מעשיו של המערער שהביאו לקטילתו של המנוח נעשו מתוך הגנה עצמית.
4. א. אשר להוכחתה של ה"כוונה תחילה", במובן סעיף 301 לחוק העונשין, המערער טוען כי לא הוכחו היסודות של הכנה ושל החלטה להמית. על כך הוא מוסיף וטוען - טענה אשר לא נטענה על ידו בערכאה הקודמת - כי מעשהו היה תגובה לקינטור מצד המנוח. כפי שאפרט, אני סבור כי דינן של טענות אלה להידחות.
ב. את קיום ההחלטה להמית, במקרה שלפנינו, ניתן להסיק, מריבוי הפגיעות ומעוצמתן (ראו ע"פ 229/89 מדינת ישראל נ' עבדאללה שניר, תק-על 93(3), 741). המערער גרם למות המנוח ברצף של פעולות בעלות פוטנציאל קטלני (כפי שנקבע בדו"ח הפתולוגי, ת/51). בתחילה חבט בראשו באלת עץ. לאחר מכן, חנק אותו בעזרת חבל עבה. לבסוף, סקל אותו וקבר אותו בערימת אבנים. צירוף הפעולות מלמד על נחרצות החלטתו של המערער להמית את המנוח, או במילותיו של הנשיא שמגר בע"פ 392/91 גדעון בן אורי שץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 299, 308:
"מי שמנחית מכה בחפץ קשיח בראשו של אדם וחונק אותו לאחר מכן בעזרת חוט, ער לתוצאה וחפץ בה".
אציין, כי ההחלטה להמית נלמדת גם מן העדויות השונות. כך, בשארה מספר בעדותו כי כאשר הגיע אליו המערער עם הבגדים המגואלים בדם, שאל אותו לפשר הדם והמערער השיב כי היכה את המנוח, "כיסח אותו", "ריסק אותו" "הרג אותו", ואחר כך השאירו ועזבו בואדי אל מחרור. גם טובה חמץ, חברתו של המנוח, העידה כי המערער סיפר לה שהרג אדם, כדי "ללמדו לקח" (אמנם, המערער סיפר לעדה כי היכה את אותו אדם, לאחר שאנס ילדה, אך בהמשך הודה כי שינה את הנסיבות מטעמי בושה - ת/5). עדויות אלה מלמדות גם הן כי המערער החליט להמית את המנוח. אוסיף ואציין כי גם אם ההחלטה להמית התגבשה רק בסמוך מאוד למעשה ההמתה - ובמקרה שלפנינו ברכב המערער לאחר שביקש המנוח לקיים יחסי מין עם המערער - אין בכך כדי להשפיע על התקיימות יסוד ההחלטה להמית (ראו ע"פ 624/89 עזרא יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705, 714).
ג. גם יסוד ההכנה הוכח. המערער טוען, כי אלת העץ הייתה מונחת ברכבו כעניין שבשגרה וכי לא הביאה במיוחד כדי להמית בה את המנוח. בית המשפט המחוזי קבע, כי די היה בתפיסת האלה, בהנפתה ובהנחתתה על ראש המנוח פעם אחר פעם, כדי לקיים את יסוד ההכנה. אני מסכים עם קביעה זו. מעשה ההכנה מתגבש פעמים רבות בו זמנית להחלטה להמית ויכול להתהוות על אתר, ללא הערכות מוקדמת (ראו, למשל, ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1), 561; ע"פ 1520/97 מוריס חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337). במקרה שלפנינו, כל אחד מן היסודות הפיזיים - הן החבטה באלה, הן נטילת החבל וחניקת המנוח באמצעותו והן סקילת המנוח וקבורתו באבנים - מקיימים את יסוד ההכנה.
ד. היסוד האחרון אותו מנסה המערער לקעקע הוא העדר הקינטור. בית המשפט המחוזי קבע כי חומר הראיות אינו מעלה אפשרות לקיום קינטור - לא מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינה סובייקטיבית. לאחר שמיעת העדויות השונות ולאחר שקילת הראיות, פסק בית המשפט המחוזי כי המערער ידע מראש מה הייתה כוונת המנוח בהזמנתו לנסיעה וכן כי פעל בקור רוח ובשליטה מלאה לאורך כל האירוע (ראו סעיף 33 לפסק הדין). בנוסף, העובדה שאין המדובר ברגע חולף ובתגובה נקודתית, אלא בהמתה בשלבים, שוללת את קיום הקינטור. גם התבטאויות המערער בפני חבריו, כמפורט לעיל, מראות כי אין המדובר בתגובה אינסטינקטיבית כי אם בנקמה וברצון "ללמד לקח". מעבר לכך, דומה שגם אם נקבל את הטענה כי האקט הראשוני של התקיפה נבע מקינטור - דבר שאינו מתיישב עם נסיבות המקרה, שכן המערער קיים בעבר יחסי מין עם המנוח בהסכמה ונסע עימו ברכבו, כשהוא מודע לכוונותיו של המנוח - הרי שמרגע שהתקיפה התמשכה ולא הייתה אינסטינקטיבית, נשלל קיום הקינטור (ראו, למשל, ע"פ 357/95 יוסף וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 577).
ה. לאור כל האמור, דין הטענה כי לא הוכחה ה"כוונה תחילה" להידחות, שכן הוכח קיומם בנסיבות המקרה של שלושת היסודות - ההכנה, ההחלטה להמית והעדר הקינטור.
5. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות.
המשנה לנשיא (בדימ')
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה. ש ו פ ט ת
השופט ס' ג'ובראן: